שבת נחמו

ב"ה

שבת נחמו.  ואין שנה שאני זוכר שכולנו צריכים כל כך הרבה נחמה.  כל כך הרבה כאב, אובדן, ולחץ.  ומה זו נחמה באמת?  ושתי משמעויות המילה קופצות לראשי.  הראשונה המקובלת מתרכזת בעולם הרגשי-נפשי.  נחמה – אותו חיבוק כאשר אני בוכה, אותה הרגשה שיש מישהו שמרגיש את כאבי ותומך בי בעת צערי.  נחמה – ההרגשה שיש טוב למרות הכל, שיש אור בתוך החושך.  וכשיבואו לנחם אותי, בין אם אלה אנשים ובין אם ארגיש את השכינה באה, מצפה אני לתחושת הקלה מעט – מישהו נושא איתי לרגע את העול. 

ובתוך כך יש משמעות נוספת, אולי המקורית של המילה.  כך היא משומשת בתורה:  הסתכלות וגישה חדשה. ה' 'מתנחם' שברא את העולם ומחליט להביא מבול, ומנגד ה' נחם על הרעה שדיבר לעשות לעמו בחטא העגל.  ומצד שלישי – "לא בן אדם הוא להתנחם."  ןבמןבם זה נחמה אמיתית יש בה התחדשות.  אין זה רק תחושת שותפות ואהבה, אלא שינוי הסתכלות עולם.  האדם המתנחם לומד מחדש את החיים, את העולם, את הכאב ומשמעותו.  ודבר זה מביא לו או לה את הנחמה הגדולה ביותר, כי הכאב גידל אותם, האיר להם, הביא איתו לב חדש ודעת חדשה. 

ונחמה כזו היא תנועה של גאולה.  כל ימינו, ביחד עם רצוננו לא לסבול ולכאוב, מחפשים אנו משמעות בתוך הכאב, סיבה לאובדן.  וכאשר רגעים כאלה מגיעים, יש אור גדול שמאיר ביחד עם הדמעות[r1] .  זוהי אחת מפסוקי הנחמה שנקרא בהפטרות הנחמה:  "ופחד ורחב לבבך."  תנועות אלה שנראות הפוכות – הפחד והרחבות – הם משתלבות באמת בעולם הגאולה.  הפחד נובע הן ממאורעות שקדמו – 'חבלי המשיח' – והן מהשינויים הגדולים שהגאולה מביאה.  והתרחבות הלב היא המוחין והלב של גדלות שבאה עם הנחמה.  אפשר לומר ש'נחמו נחמו עמי' אינה רק קריאת עידוד וחיבוק אלא פתיחה של התחדשות, של תובנה עמוקה, שאולי תוכל להעניק איזו משמעות לקשיים שעברנו. 

ובמחשבה זו נלקח אני אל שבת נחמו האחרון של ר' נחמן בחייו.  היה זה חודשיים לפני פטירתו, כאשר הוא עבר לאומן, ובתוך אומן עבר לדירה שנייה שם הוא נפטר.  הוא היה כבר חולה מאוד, והתנועות הרוחניות שלו קיבלו משמעויות עמוקות של צוואות והארות אחרונות.  ובשבת הזו היה נהוג כל השנים שהחסידים התקבצו אליו (בשנים הקודמות היה הוא נוסע בשבת זו אל קהילה של חסידים, אך בשנה הזו הוא כבר היה חלש מדי) ומצפים לשמוע ממנו תורה.  אך בליל שבת זה פנה אליהם ר' נחמן ואמר – למה אתם באים אליי עכשיו?  כשיש לי תורה, ראוי שתבואו, אבל עכשיו איני יודע כלום.  והוא חזר על כך כמה פעמים.  ומתוךם דיבורים אלה הוא התחיל להסביר למה צדיק אמת לפעמים צריך להיות 'פראסטיק' – איש פשוט ממש.  לפעמים צדיק צריך להתנהג ולחיות בלי שום ידיעת תורה בכלל.  וכאן התחילה תורה חשובה מאוד שלו – תורת 'הפראסטיק' – הרשומה כתורה עח' בחלק השני של ליקטי מוהר"ן. 

בלי להיכנס לעומק לכל העניין, מסביר שם רבי נחמן שהדבר המאחד את כל העולם הם רגעי ההתנתקות מהתורה.  יש כאלה שמנותקים כל חייהם, ויש כאלה שלרוב מחוברים לדעת והשגות של התורה, אך גם הם בני אדם וצריכים גם להפסיק בשביל המציאות הגשמית.  ונקודה משותפת זו מאפשרת לאלה שהם באמת רחוקים מאוד מן התורה לקבל חיות ואור מאותו צדיק 'פראסטיק', מכיוון שזהו נקודה משותפת שיש להם איתו.  ובאותו זמן שהוא איש ממש פשוט, מקבל הוא חיות מהדרך לארץ ישראל, נקודה רוחנית שקודמת לתורה בגילוייה בעולם. 

יש הרבה מה להאיר על תורה זו, אך הנקודה שמושכת אותי היום היא דווקא הולדתה של התורה הזו.  היא נולדה מרגע של 'איני יודע כלום', של הרגשת ריקנות תורנית ומתוך ההעמקה ברגע הזה, והתובנה הפנימית שלה נולדה תורה שנחשבת מאוד חשובה כי בסופה אמר רבי נחמן את משפטו המפורסם:  אין ייאוש בעולם כלל!  מתוך החוסר הגדול, מתוך שיממון הדעת נולדה תורה עמוקה.

ונראה לי שהארה זו מאירה את כל תנועת הנחמה, שאנו נכנסים אליה השבת, אך גם משוועים לה ביותר בתקופה זו.  העמידה האמיתית של 'איני יודע כלום', שאיננה רק נחלת הצדיק ביחס לתורה, אלא עמדה רוחנית אמיתית במיוחד בימי אבל ואובדן, יש בה כנות עמוקה.  כי יש מאורעות בעולם שבאמת עליהם חייבים אנו לומר "איני יודע כלום".  אין אנו מבינים, וגם על מה שאפשר היה לנו להבין הכאב מכסה.  והדרך לארץ ישראל מלאה בחוסר דעת זו, שאינה מיוסדת על הבנות עמוקות מהתורה, אלא דווקא  באמונה פשוטה בטובו של ה' גם כשאין אנו רואים אותו, בלב מסור ומאמין, שיודע רק לומר ביושר 'איני יודע כלום'.  וכפי שר' נחמן האיר והראה, 'איני יודע כלום' זה יכול להוליד תורה יותר עמוקה, תורה של נחמה, שמגלה איך אפשר לחיות ולהתקשר עם ה' גם בעת חוסר הדעת.  ובסוף תורה זו היא האמיתות היותר עמוקות שהן הן הנחמה האמיתית.  מתוך חוסר הדעת, נפתחים אנו אל דעת יותר פנימית ומגלים כי 'אין ייאוש בעולם כלל'.  וכפי שהאירה לי אישה אבלה חשובה מאוד בעת השבעה על בעלה:  "יש חלל גדול, אבל הוא לא ריק."

ואם דברים אלה יכולים להיות נכונים ברמת הפרט – הן של אנשים פשוטים ממש, הן של צדיקים בזמן היותם פשוטים, על אחת כמה וכמה הן נצרכים לכלל.  גם ככלל אנו חווים (ובשנה זו הרבה) רגעים כנים של 'איננו יודעים כלום'.  כל ההבנות והיסודות התערערו, אך נקודה בסיסית זו של אמונה וחיבור עמוק יכולה היא שתנחם, ותוציא לאור את הדעת החדשה, את ההתחדשות הנצרכת באמת לכולנו, ואז נזכה באמת לדברי ישעיהו שמרם לפני כל כך אלפי שנים:  "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם.  דברו על לב ירושלים וקראו אליה." 

בעזרת ה'.

שבת שלום ובשורות טובות

רז

 [r1]