משכן של אחדות

קשה להסתכל על חטא העגל, מכל מבט שהוא ולהתעלם מהטראומה שעברנו.  זה לא רק ההכרה של החטא הגדול, לא רק המרחק שנוצר בינינו לבין משה רבינו; גם שלושת האלפים שנהרגו על ידי בני לוי, והחוויה הלא-פשוטה של שתיית 'מי העגל' אינם כל היקף הזעזוע.  כי באמת ייתכן שהרגע הזה - רגע הנפילה הגדולה האירה בנו גם שאין אנו יכולים לסמוך אחד על השני. 

ובין אם נאמר שחטא העגל נגרם בעיקר בהסתת הערב-רב, כפי שהמדרשים מדגישים, ובין אם קוראים את הפשט, וכלל עם ישראל השתתף בהתעוררות, הרי שבכל זאת הנשים לא השתתפו בחטא הזה, והפער הזה גם הוא יישא את אותותיו. 

באמת בכל רגעי משבר וקושי ישנם שני כיוונים שציבור, שעם, יכול לקחת.  הוא יכול להתעלות להתאחד סביב הקושי, לקחת את הרגע כדי לגלות אחדות ונשיאה משותפת בנטל ההתמודדות.  והוא יכול גם ליפול להאשמות וגידופים, להסתכלות על קבוצה אחרת כי אחראית ל'מחדל', ובכך לנסות לדחוק את הקושי אל מחוץ לזירה הפנימית 'שלנו'.  תנועה שניה זו היא הדהוד של אותו חטא קדמון - חטא עץ הדעת - כאשר תגובתם הראשונית של אדם וחוה היתה להאשים אחר.  אדם האשים את חוה, חוה האשימה את הנחש, ותוצאות הדיפה זו היו עצובים:  'בעצבון תאכלנה, בעצב תלדי בנים'.  עצבות זו אינה עונש אלא תוצאה טבעית של ההדחקה.  כאשר ההתמודדות אינה פנימית, ולא דוחפת את האדם לחפש דרך לגדול ולהתעלות, איזה עצבות עמוקה שורה על הנפש, באין מוצא.

אך כאמור יש אפשרות אחרת.  הטראומה יכולה להוליד חיבור, הכרה משותפת בכאב ובאחריות, ובכך הולדה של התחדשות פנימית, כבדה משֶבר אך מתעלה מהרצון לחבר את הכל לאהבה עמוקה.  ובתנועה זו יש אמונה גדולה, בפוטנציאל העמוק של האחדות מעל לאשמה ותליית אחריות. 

עם ישראל אחרי חטא העגל היה ניצב בצומת זו.  ולרגע לא היה ברור לאן נלך.  עצבות ודאי ריחפה באויר, ודברי תוכחת משה הדהדו היטב.  אותו רגע מזעזע של בני לוי לוקחים חרבות כנגד מחוללי העגל בוודאי לא הוסיף מרגוע.  ומעבר לצורך לתיקון רוחני מסוים למהות החטא עצמו - בניית משכן כדי למצוא דרך מתוקנת לבטא חיבור מעשי גשמי לקב"ה - באמת היה צורך בתנועה של חיבור מחדש של כל העם בדרך הרוחנית והרגשית שלו. 

ומשה רבינו זיהה דבר זה.  בתום כל התהליך הארוך של הסליחה והתיקון אל מול ה', הסתובב משה אל אל העם 'ויקהל את העם'.  בניית המשכן הפך ממשימה רוחנית ומצווה לתנועה לאחדות העם.  ועם ישראל ענה ובהתלהבות לא מוסברת הביא ביחד עוד ועוד עד שהיה כבר יותר מדי.  אש הבנייה ביטאה אש פנימית של אהבה.  רש"י מדגיש זאת בהסברו של הפסוק 'ויבואו האנשים על הנשים' - סמוכים אליהם.  הרבה אפשר לומר, אך נראה לי שאחרי שהתגלה הפער הגדול בין הגברים והנשים בנפילת חטא העגל, אפשר היה לצפות שתהיה הרחקה גדולה ביניהם.  אך תנועה זו ביטאה את רצונם להתחבר שוב, ליצור זוגיות חדשה סביב עשייה רוחנית בונה במקום הנפילה הגדולה והמאכזבת. 

גם לא נראה שיש פער אמיתי בין עם ישראל והערב רב אחרי חטא העגל, ובסופו של דבר הם נהיו חלק מאיתנו באמת.  וכל מיני חלקי המציאות הרוחנית המורכבת (אפילו השפלה) שלנו נכנסו למשכן - כמו ה'כומז', תכשיט שמכסה את מקום הערוה, והמראות שבו התייפיפו הנשים במצרים כדי לפתות את בעליהן.  'אלה יקרים לי מכולם' מצהיר הקב"ה אל משה.  אפילו החומר - זהב - איננו נפסל בגלל שימושו בעגל, אלא נהפך לציפוי להרבה כלים במקדש, ואף החומר היסודי בחלק מהם. 

כי התיקון האמיתי הוא הפניית כל החלקים אל מקום של תיקון ובנייה.  הוקעת הרוע אינה יכולה לכלול הוקעת חלקים בנפש, אלא העלאתם.  בסוף אין אנו מחפשים אשמים אלא תיקון. 

אולי כבר לקורא/ת כבר ברור שמלים אלה נכתבות על רקע משבר גדול שעם ישראל בארץ ישראל נקלע אליו בשנתיים האחרונות.  הכאב והנפילות מולידים הרבה משתי התנועות.  ישנה הארה גדולה של אחדות, של רצון לבנות ולהיבנות מחדש יחד.  אך ביחד איתה ישנה את התנועה ההפוכה - של חיפוש אשמים, של 'הדרך שלכם הורס את הכל', של העלאה על נס של כל הפגמים הנראים, בלי חיפוש אמיתי של תיקון, רק רצון עמוק להאשים ולהשליך את הכאב על מישהו אחר. 

בימינו אין משה רבינו נגלה לעין, לפחות לא בין האנשים החיים פיזית.  והארת הקב"ה  אינה בהירה כמו שהיתה אז בלב המדבר.  אך קריאת הפרשה אינה משתנה - 'ויקהל משה את העם… ויבואו האנשים על הנשים… והיה המשכן אחד'.  ואולי תנועה זו, ככל שנחזק אותה, תגלה לנו את משה רבינו, את הארת הצדיקים הגדולה, ואת אור ה' הטמון בנו תמיד באמת.  ונזכה לגלות את אור המשכן והאהבה באמת.

שבת שלום

 רז