מלחמת יום כיפור

השנה כולנו חשים את המלחמה.  יש מלחמה בגוף, בין אויבי ישראל ועמינו, יש מלחמה בעולם בין מזרח למערב, יש מלחמה בדעת בין העולם השמרני והעולם הליברלי, ובכולם ישנה מלחמה דתית.  לחלקנו התחושה היא שזוהי התפרצות מטורפת של דברים שחשבנו שעברו מן העולם, לאחרים נראה זה רק התגברות של דברים שהכרנו הרבה.  אך כולם חשים את המלחמה על בשרם – מילולית או רגשית ונפשית. 

ובאמת בתקופה זו – תחילת תשרי בכל שנה – ישנה סערה גדולה.  היא ניכרת ביותר בפנים הנפש, בתנועה הרוחנית של נשמותינו, אך היא גולשת תדיר לעניינים שנוגעים החוצה אל הגוף, אל החברה, אל מהלך החיים ה'רגילים' שלנו.  היא היתה כבר בתחילת הבריאה, בתוהו ובוהו של אותו יום ראשון מעורפל, ובכל פעם שיש התחדשות ותחילה חדשה היא מתעוררת שוב.  תכליתה היא התנועה קדימה, ורב קוק תאר אותה כשלהבות אש על גבי השמש – הלא היא סערת התשובה.  ובזמנים שונים בחיי האדם והעולם אי אפשר להשקיט אותה, כי היא דורשת את השינוי, את ההתקדמות, את תכלית החיים, את השלמות, ואינה רוצה או יכולה לנוח. 

באדם פנימה היא באה לידי ביטוי במאבקי היצר, ובעוצמות הרוח והגוף הנדרשים אל מול הרצון הטבעי והפשוט לנוח ולהרגע.  עומדים אנו אל מול רצונותינו וחיובינו ויודעים שאין לנו כוחות.  וכשהמעגל מתרחב אל הדרישות החברתיות והלאומיות, העולמיות והאנושיות, כבר ברור לנו שאפשר להתייאש מראש.  הרי מי אני, ומי אנחנו, לשנות את העולם, להביא את החלום הגדול עליה אנו חושבים וכוספים, להגיע באמת לעולם מאיר ומתוקן?

ומגיעים ימים אלה – ימי ראש השנה ויום כיפור – ימים נוראים ממש, לא רק מפני הפחד הקיומי שאופף על הנשמה, אלא יותר בגלל שהם גדולים עלינו.  הנושאים שעליהם הם מדברים, התנועות שאנו רק מדמיינים שקורים בהם, התפילות הנשואות בהם ומאוויי הנפש – רק עצם השיח כבר מרעיד אותנו ואומר (כמאמרינו בסליחות):  איככה נפצה פה?

והתפילות המסודרות לנו במסורתנו הם ארוכים ומתארכים, מלאים מילים ומחשבות שאין סוף להם.  נדרשים אנו לישון עוד פחות, להשקיע יותר זמן וכוחות, והמצוות מתרבות.  ונראה שהדבר מכוון כדי להגביר בנו את העוצמה, כדי להרחיב לנו את הכלי, כדי לפתוח שער לדברים שלא חלמנו שנוכל.  ואיש ואישה ישראליים אמיתיים יודעים כמה פוטנציאל טמון בתוך הזמן הזה, בתוך השקעות האנרגיה הגדולות.  ובייחוד ביום הקדוש הבא עלינו – יום הכיפורים – שחשים אנו שהכוח הטמון בו אינסופי ממש.  'ימים יוצרו ולו אחד בהם – זהו יום הכיפורים'. 

ומלחמה פנימית זו וההתגברות שבה מפיחה בנו כוחות ועוצמות הרבה מעבר למה שהיה לנו עד עכשיו.  והיא מתישה מאוד.  לא נראה שיש דרך לעקוף את מאבק, להשקיט את הסערה, אלא צריך לנסות כמה שיותר לאמץ כוח, לשנס מתניים, ולרוץ – כדברי רבינו נחמן – לקשרי המלחמה בגבורה.  וכל נפילת מתח וכוח בדרך הלא היא חלק מהמהלך, רגעים אין-ספור של רצוא ושוב בתנועה הגדולה של פתיחת שנה חדשה עם חלום שבאמת הפעם יהיה אחרת לגמרי. 

ובשנה שנראה שאין ברירה – ממילא הכל יהיה שונה הפעם, לא נוכל לחזור אחורה גם אם נרצה – בשנה כזו כשהמלחמה קורית גם בעולם החיצוני, התהפוכות ניכרים בכל רובד של החיים, נקראים אנו ביתר שאת להתחזק, להתרומם.  ויש בכל פעם בחירה מחדש ברצון לעבור הלאה, להגיע ל'מֵעֵבר' המיוחל.  בזמנים כאלה לבחור בחיים דורש כוחות גדולים, לבחור בטוב דורש אמונה גדולה, לבחור באור דורש לב עמוק ואוהב. 

ונראה לי שיכולים (וצריכים) אנו להתחזק ולשאוב כוח לעבודה זו, למאבקים האלה, משלש נקודות.  (ונראה ששאיבת כוח משמעותה לא רק אורך רוח ועוצמה, אלא בשורשה הכוונה היא שמחה – שמחת חיים ושמחת אמונה).  הנקודה הראשונה היא שה' ברא את הזמן הזה בדיוק בשביל זה.  בריאת העולם הראשונה, ובעקבותיה המעגל של ראש השנה ויום כיפור, סוכות ושמיני עצרת המתחילים כל שנה, מסוגלים לכוחות אלה.  לא במקרה אנו נדרשים לדברים האלה עכשיו, ואם כן אפשר להתחזק באור ובפוטנציאל שהקדוש ברוך הוא מפיח בזמנים האלה.  אם סערות אלה באות עכשיו, כנראה שיש לזה סיבה ותכלית.  ובזה אפשר להתחזק ולשמוח ממש.

הנקודה השניה היא כל היופי שיש – בעם ישראל, בתפילות, בתנועת ההתחדשות.  אמנם נדרשים הרבה כוחות, אך גם מתקבלים הרבה כוחות מכל הגילויים הנפלאים של הזמן – מנגינות התפילות מושכות הלב, הסליחה הגדולה שמנסים כל חלקי העם לעורר, עוצמות אהבת ישראל והאמונה שמתגלים, המחשבה שאפשר לכפר גם על החטאים הכי גדולים.  ואורות אלה הם מקופלים לתוך כל דרישות וקשיי הזמן.  אין באמת הפרדה בין האור ובין עוצמת המלחמה, הכל היא תנועה אחת גדולה לחידוש העולם.  וזהו מקור כוח עצום.

והנקודה השלישית שמעולם צריכים אנו לקבל כוח ממנו הם נשמות הצדיקים הגדולים והאמיתיים שנמצאים איתנו תמיד ולא ישאירו לעולם דור יתום.  תמיד ישנן נשמות כלליות גדולות שמלוות אותנו, נהפכות לבארות מים חיים לרוחנו ונשמותינו, ופועלות תמיד להמתקת הדינים וליישור הדרך.  אבות ואמהות הם לנו, מורי דרך ושורש יניקת הנשמות שלנו.  ומחוברים הם תדיר להתחדשות הגדולה שה' מחדש בכל יום, ומתחדשות נשמותיהם בכל פעם ומתוך כך מאירים לנו את האמונה בחידוש העולם ואנחנו בתוכו. 

ודבר אחד נדרש מאיתנו כדי לקבל את האורות האלה, להתחזק ולתת לנשמותינו ורוחנו וגופינו את הרצון והיכולת לעבור את הסערות והמלחמות הגדולות ובאמת לחדש את העולם – המוכנות והרצון לא לברוח, ולא להניח לעצמינו להיות קטנים ומפוחדים.   ויום כיפורים זה, כמו כל אלה שקדמו לו, ובשונה לגמרי מכל מה שהיה עד עכשיו, הוא פתח גדול אם נזכה לטבול בו, להכניס את כולנו בתוכו, לסלוח ולהיסלח, להאמין ולהתפלל, לזעוק לצעוק ולידום, להתנקות ולהתחדש. 

ונזכה לחוש השנה איך זוהי באמת המלחמה האחרונה, איך העוצמות והסערות של עתה יפיחו חיים חדשים בתוך עם ישראל, בעולם מסביבינו, ובתוך הנשמות פנימה.  'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם

גמר חתימה טובה

שבת שבתון שלום

סליחה, כפרה ובשורות טובות לכל עם ישראל

רז