מחשבה ותפילה בסוף שנה הזויה

הנה אנו עומדים לפני השבת האחרונה של שנה זו – שנת תשפד, ושפוד של ממש היא היתה.  מסתכלים אנו אחורה ובמבט ראשון היתה זו שנת כאב, שנת הקרבה, שנת קושי ופחד ומלחמה.  ובעולם יותר פנימי, היא היתה שנת התעוררות, של שאלות נוקבות שיובילו לאמיתות עמוקות.  ובעומקה היותר גדול, כמו כל שנה, הננו בלימוד עמוק על אמונה.  נגזרותיה נוכחות בכל רגע – אמון, ביטחון, התקשרות, ביטול, שמחה.  ובשורשה הקשר הגדול בינינו לבין הקב"ה, בין עולם נברא, שסוע קרוע ומייחל, לבין הבורא הסבלן והסובל, הרחום ומזדהה עם לבנו השבור, המאיר ומבקש מאיתנו לקחת אור זה ולפזרו בעולם כהה ומסתתר. 

ובלבבי עתה עולה תפילה – אישית וכללית גם יחד – שנזכה לשים את האמונה במרכז חיינו, ולהעלות את תולדותיה למידות שנחיה ונקנה אותם, עד שכל הגדרת חיינו תהיה רק סביב הקשר הזה.  ומתוך כך יושפע שפע רב בעולמנו, שפע גשמי, ושפע עמוק יותר – של אהבה עמוקה ואמון, של הפיכת חושך לאור.  כוחות הגבורה שנתגלו השנה יאירו דרך לנצח בגבורה, ולהתגבר בנצחיותינו, לשחרר כל תאוות וצרכים רגעיים, ולהאיר שוב באורך רוח את מסלולינו הארוך והמפואר. 

והננו עומדים בפרשה שבלבה הרבה חיזוק פשוט על יכולתינו להשתנות, ולהשפיע. ונשוב בלב מהול אל שורשינו ואדמתינו, וכל זה 'בפינו ובלבבינו לעשותו'.  רגע לפני ההתחדשות הגדולה, ויום הדין הגדול והנורא, באה התורה להאיר את נשמותינו בהארת הפוטנציאל שלהם.  כמעט מובטחנו שבאמת נשוב, והקב"ה ישוב לגלות אהבה – פומבית ומפורשת. 

ובכך אנו פותחים את הדלת לקראת ראש השנה, לקראת תחילת החלום שמהווה שנה הבאה.  כי כל תנועה של התחדשות, כל מסע תשובה, כל התחלה גדולה היא, מכילה את אור החלום בגוונים של פוטנציאל אינסופי ואפשרויות בלתי מוגבלות.  וכך התורה מביאה אותנו אל הלידה.  'אתם יכולים', קוראת היא, 'יש לכם מעט המחזיק את המרובה מאוד.  יש בכם יותר מעצמכם, וכל המסע הזה ש"גדול עליכם" באמת הוא נכון וישר'.  ובכוח קריאה זו נרשה לעצמינו לחלום, לחשוב את כל הטובה הגלויה והמאירה שהשנה הזו יכולה להרעיף על עם מותש ויגע, כאוב ממכות רבות ונאמנות.  ניצבים אנחנו, ואז כבר נוכל ללכת. 

ומתפללים אנו להתחבר לנשמת משה רבינו ברגע שהוא כבר לא יכול לצאת ולבוא בעולם הזה, כי מכין הוא את המסע הבא – ההליכה קדימה גם בעולם מעבר.  ודרך שורש נשמתו מתחברים אנו אל כל הצדיקים – אותם נשמות גדולות שלעולם לא מדדו עצמם בגבול מסויים, אלא מנסים לגדול ולגדול ולהשפיע את כל התנועה הזו על נשמותינו.

ואור נשמתינו, חלק אלוק ממעל, ילך גם הוא ויתרחב, יגדל, ויפרוש את עצמו עד שתפילותינו תהיה לא רק תפילות אישיות, אלא תפילות על כל העם, על כל חלקי הנשמה שלנו, על כל העולם , 'וייעשו כולם אגדה אחת לעשות רצונך'.  ועצם היכולת שלנו להוציא מלים כאלה מהפה מלמד שיש לנו רחבות גדולה בפנים, שאם רק נאחז בו נשפיע שפע רב על כל העולם.

מתפלל אני את כל זה, ומבקש שנאמין:  בעצמינו, בעמנו, אחד בשני או בשניה,  בדרכנו הלא תמיד מובן, ובשורש – באלוקינו בשמים ובארץ.  ומתוך אמונה זו תצמח שמחה, יצמח אמון בדרך ובכל אחד ואחת מישראל, ויצמחו לנו קרני הישועה למעלה ולמטה.

במהרה בימינו.

שבת שלום

 רז