המלכות שלנו

כשמגיעים לפרשת שופטים אין ספק כבר כמה התורה מאמינה בנו.  היא מצוה ומצפה שאנחנו נהיה אחראים למלכות שלנו.  "שופטים ושטרים תתן לך...שום תשים עליך מלך."  ואין כמו השנתיים האחרונות להאיר ולהמחיש כמה כוח ואחריות זה אומר.  וכמו כל אחריות שמוטלת על אדם, מי שמטיל את האחריות גם מביע אמון.

לא צריך הרבה שכל להבין שלאורך ההסתוריה המלכים והשופטים, ההנהגה וכוחות האכיפה שלנו לא תמיד עמדו בדרגת צדיקות גבוהה.  לא תמיד אלה שנבחרו (או לא נבחרו אלא נטלו בכוח) היו יראי שמים, לא תמיד המשפיעים היו קשורים לתורה.  גם בזמן הנביאים הגדולים, גם בתקופות שיד ה' היתה יותר ברורה ונוכחת בחיי האומה, האנשים המשפיעים, המלכים, השופטים, הכהנים והצבאות לא היו תמיד מבוטלים לרצון ה'.  ובכל זאת התורה ממשיכה עד היום להטיל את המצווה הזאת עלינו.  נצחיות התורה יודעת שיש תקופות כמו שלנו שאין גילוי דבר ה' במפורש, אך המצוות האלה אינן פוסקות. 

ונקודה זו עם כל כאבה, במיוחד בעת שיש ספקות גדולים על ההנהגה ועל הדרך שבה מי שמושל עלינו ומי ששופט אותנו ומחליטים החלטות בוחרים להוביל, צריך לזכור את האמון הגדול שהתורה רוחשת לנו במצוות מלכות אלה.  ואשתף שבזמן שיחות ה'רפורמה המשפטית' כאשר הנושא היה במרכז השיח, שמתי לב שהתורה לא מפרטת במדויק איך קורה התהליך של בחירת השופטים, או בחירת המלך, או אפילו הכהן הגדול.  וגם עם הבהרות של התורה שבעל פה עדיין התהליך מאוד לא ברור.  יש תחושה שה' אומר: 'אני סומך עליכם להתברר בזה'.

אסור כמובן לשכוח שיש לתורה הנחיות.  המלך חייב להיות 'מאחיך', ויש חלק של בחירת ה' בו.  השופטים צריכים לשפוט 'משפט צדק' ולרדוף צדק עד שהם ייקראו 'בית דין יפה'.  ויש בהירות גדולה שהתורה היא הקו המנחה שאמור להוביל.  וצריך דווקא היום הרבה עיון בעניינים אלה והלכות אלה, אף על פי שהמלכות אינה שלמה או מבטאת את רצון התורה לגמרי.  כי כאמור, התורה מאמינה בנו, ה' בחר בנו לבחור. 

ועניין זה מעורר אצלי הרבה תפילות, כיסופים לדרך אחרת של יישום אחריות גדולה זו.  הכיסופים אינם דווקא 'דתיים' – שכל המהלך יהיה כפוף לדעת תורה ולהלכה.  באמת יש לי רצון לזה, אך בעומק אחר אני באמת כוסף לשיתוף ה' בתהליך, בהכרה שדווקא בגלל שנצטווינו לפעול כאן, חייבים אנו לומר שאין אנו יכולים לבד.  כמו שנאמר במצוות המלך – 'שום תשים עליך מלך...אשר יבחר ה' '.  השילוב של פעולה ובחירה, החלטות ולקיחת אחריות ביחד עם אמונה וביטול, עם הכרה שלבד אנו נטעה שוב ושוב נראית לי דרך יותר שלמה, בטוחה ומלאת ענווה.  'אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני'. 

וכך הזוהר מאיר – מלכות אין לה מעצמה כלום.  או אולי אפשר לקרוא – כשהיא לעצמה היא כלום.  ולמרות זאת אין היא בוחלת ובורחת מהחלטות ופעולות, כי יודעת היא שהיא נבחרה לכך.  וכך דוד המלך, האדם שהוא יסוד המלכות של עם ישראל לתמיד, היה אדם שלא הרפה מהתפילה, והיום תפילות אלה הם יסוד תפילותינו.  כי באותה מידה שהתורה דורשת, מייעצת, דוחפת את המלך להיות קשור לתורה – עליו לכתוב שני ספרי תורה, ולהסתובב עם אחד כל הזמן – כמו כן ויותר חייב הוא להיות מקושר לתפילה.  לעשות, כדברי רבינו הקדוש, מהתורה תפילה. 

ושוב חוזר אני לכיסופיי.  בעולם משוגע זה שאנו חיים בו, בתקופה שבה המלכות נראית מפורקת, ולא ברור לאן הולכים, ובזמן שדווקא מה שנצרך זו מלכות חזקה, נראה לי שאין מנוס מלהתחזק בתפילה – תפילת פרשת שופטים.  להתפלל על המלכות והמלך שאנו שמים על עצמינו, להתפלל על השופטים שבמהרה ייהפכו לסנהדרין במהרה בימינו, להתפלל על ההנהגה הדתית, ה'כהנים' של היום. ובעיקר להתפלל על עצמינו, שתהיה בנו הן הענווה והן העזות הגדולה להאמין בעצמינו כמו שהתורה מאמינה בנו, ולתת עלינו שופטים, שוטרים, ומלכים ראויים, בעלי ענווה אמיתית ובעלי אמונה גדולה. 

ובינתיים עד שתפילות גדולות אלה יתגשמו, אולי צריכים אנו גם לתת אמון בתורה ובעם ישראל שידעו ויודעים שאנחנו יכולים, שגם בזמן הסתרה יש לנו כוחות גדולים לבחור ולהשפיע, להאיר את נקודת המלכות בעצמינו. 

בעזרת ה'

שבת שלום

 רז