גלות וגאולה

תחילת פרשת שמות מעלה שאלה עמוקה בסיסית על חיינו בעולם הזה.  כי החיים בעולם שלנו מתחלקים לחיי גלות וחיי גאולה.  לא תמיד ההבדל ביניהם הוא חיצוני, ולפעמים זו רק התודעה שמבדילה ביניהם.  ולפעמים הפער הוא טוטאלי – מצרים וארץ ישראל. 

חיי הגלות הם הרבה מחיינו בעולם, כי תודעת הגלות היא המרחק הגדול מרצוננו, מרחק מחיי אור וחיבור וחרות.  אפשר לחיות בארץ ישראל, במדינת ישראל, בתקומה שקמנו בשנים האחרונות, ועדיין להרגיש במצרים.  ולפעמים זוכים אנו לתחושה הפוכה, עמוק במצרים יש אור גדול, 'ויחי יעקב בארץ מצרים'.  ובכל זאת חוסר השלמות ופגמי החיים הופכים את מצרים לסיפור מרכזי בחיים, ויציאת מצרים קורית בכל שנה מחדש, גם אם אנו תופסים את כלל החיים שלנו הם כחיי גאולה.

ובתוך גלות מצרים יש שאלה עמוקה, שהיא בעצם שאלה כפולה.  איך עוברים את הגלות בצורה נכונה, בלי לאבד תקוה, בלי לאבד אור פנימי?  והשאלה השנייה המלווה אותה היא איך הופכים גלות לגאולה?  איך בעצם פותחים את יציאת מצרים?  כמובן שאלות אלה מחזירות אותנו אל תלותינו התמידית בקב"ה.  בסוף, כל גאולה, ואפילו הישרדות, תלויה בסייעתא דשמיא.  כמו במצרים המקורית, יציאה מגלות צריכה לבוא מלמעלה – מה', מהצדיקים, המשיח הגואל.

ובזוהר הקדוש ישנה הארה עמוקה – ככל שהכאב בגלות, הרגשת האובדן והמרחק גדולים יותר, כך תופיע בתוך הגלות הארת שכינה יותר מפורשת.  השכינה איתנו בגלות, אך כאשר יש לנו כוחות, אמונה, הכרה בתהליך האלוקי של החיים, אין אנו צריכים גילוי מפורש כל כך, ותפילותינו וגעגועינו מחזיקים אותנו בגלות.  אך כאשר השבר הוא גדול מאוד, כאשר יש תחושה של אובדן של אור יקר, הקב"ה כביכול קורא לכל פמלייתו העליונה לבוא להשתתף איתנו בגלות, ובתוך הגלות המרה מופיעים גם אורות גבוהים מאוד.  כך למשל, מאיר הזוהר, היה נבואת יחזקאל, הנבואות הגבוהות ביותר בתנ"ך, הופיעו דווקא בתחילת גלות בבל, אותו רגע משבר בו איבדנו לראשונה את הארת המקדש, את מלכותינו הגדולה.   

כך אולי אפשר לראות את הארת המקובלים בצפת בעומק תקופת הגלות, ולאחריה בארצות הצפוניות, ארצות אשכנז הקרות, את הופעת החסידות שאורה גואלת אותנו מאז ועד עתה.  אפילו בימינו, דווקא רגעי המשבר הגדולים האירו אורות גדולים בעמינו.  ומאידך, לפעמים כשאנחנו חזקים החיים פחות מוארים. 

אולי חלק מהאור בא מגודל הכיסופים.  כאשר 'אפשר לסבול' אז אנו לוקחים את הגלות והולכים איתה, בתקוה ובציפייה לגאולה, אך בלי לחץ גדול.  אך ברגעי קושי ומרחק גדולים, עולה הזעקה, כפי שהיא עלתה במצרים אחרי מאות שנות גלות.  וזעקה זו עולה, בוקעת רקיעים ומאירה דרך לגאולה, וגם אור שמלווה בדרך. 

ובמציאות מוזרה זו, שגודל המרחק מוליד את גודל האור, לפעמים דווקא יכולת הסבל מרחיקה את האור.  כך יש סיפור של ר' וולף תלמיד הבעל שם טוב, שנסע לארץ ישראל.  הבעש"ט בירך אותו – שתהיה נסיעה טובה ושמורה, אבל תהיה זהיר מה אתה אומר בדרך.  ר' וולף נסע והצליח להגיע אפילו לירושלים עיר הקודש.  בכותל הלך לשפוך את תפילתו.  ניגש אליו איש זקן ירושלמי ושאל אותו – מהיכן אתה?  אמר לו ר' וולף מאוקראינה.  ומה נשמע שם בגלות, בארץ הנכר?  איך אתם מסתדרים שם?, שאלו האיש.  ענה לו ר' וולף ברוך ה' לא קל, אבל יש לנו רבי גדול, ואנחנו בסדר.  כשחזר ר' וולף, הראה לו הבעש"ט פנים זועפות.  ר' וולף ששב בציפייה גדולה לראות את רבו הצטער מאוד.  מה עשיתי? הוא שאל את הרבי.  ענה לו הבעש"ט – אתה זוכר איש זקן שניגש אליך לשאול על המצב בגלות.  כאשר ענית לו בסדר, הוא הלך.  זה היה אליהו הנביא, שטען לפני ה' להחיש את הגאולה.  הקב"ה אמר תשאל אותם איך הם?  וכיון שענית שאנחנו בסדר, נדחתה שוב הגאולה. 

איני מבין את כל משמעויות סיפורים כאלה, אך המסר ברור – גודל הזעקה יכולה להוליד אור גדול, ואולי אפילו להפוך גלות לגאולה.  ומנגד, יכולת קבלת הדין היא גם מעלה גדולה.  איך לשלב בין הדברים איננו דבר ברור לי, אך אני יודע שצריכים אנו לאחוז בשניהם.  בתוך חוסר השלמות של החיים, בתוך רגעי הגלות – האמיתיים או המדומיינים, בגוף או בנפש, צריכים אנו לזעוק בעומק החושך, וגם לדעת לשמוח בכל דבר, להרגיש אור גם עכשיו. 

כמובן שבימינו הדברים מתחדדים.  יש כל כך הרבה אור ואפשרות לשמוח פה בארץ ישראל, במציאות שאבותינו רק חלמו עליו.  ומנגד, המרחק מן הגאולה לעתים נראית שנות אור לנוכח המשברים והקשיים, הלבבות השרועים והעייפות.  ומתפללים אנו להארה אמיתית מעומק גלות מצרים שקוראים אנו עליו השבוע – איך לראות את האור והנחמה, הטוב שנולד ואת הצדיקים הגדולים, את נשמת משה רבינו.  ומאידך לזעוק, להתאנח מן העבודה, ולדעת שחייבים אנו גאולה באופן מיידי. 

בזמנים אלה, כשהגלות והגאולה נראים ביחד בכפיפה אחת, מתפלל אני את פרשתינו ומבקש מן התורה, מה', ומצדיק האמת שיאירו לנו את הדרך ללכת עד יאיר שחר באמת.

שבת שלום

 רז