אהבת יצחק ורבקה

אלה תולדות יצחק בן אברהם. אלה התולדות שלנו. אלה התולדות במובן המשפחתי – כמובן שיעקב הוא ישראל סבא של כל העם, הן גנאלוגית והן במידות התורשתיות (איש תם, והרצון לעשות את הדבר הנכון). אבל אלה התולדות שלנו גם במובן המסע הרוחני שלנו – שתמיד בו יהיו שני כוחות פנימיים נאבקים, ותמיד נצטרך ללמוד את התמרון ביניהם באופן שנוכל להגיע למטרה הקדושה בלי אבידות גדולות מדי בדרך. ואלה התולדות גם במורכבות המשפחתית – הצדיק הגמור, בעלת התשובה, הבן ה'טוב' והבן ה'רשע', הדברים שצריך להערים כדי לעשות בהם את הדבר הישר, והדברים הישירים שמולידים תסבוכת. מתי להיות כנה, ומתי אי אפשר, ומה המחירים – כל אלה הם לימודים של פרשת תולדות. וגם... אהבה. אין זוג שמוזכרת המילה הזו יותר בהם מאשר יצחק ורבקה. יצחק אוהב את רבקה, רבקה אוהבת את יעקב, יצחק אוהב את עשו. על יעקב ועשו שניהם אומרת התורה שוב ושוב שהם 'בנה' של רבקה, 'בנו' של יצחק. והחזרה של התורה על הדברים האלה מעידה שנקודת האהבה היתה גדולה במשפחה. ועם כל המורכבות, ועם כל האיבה, בשורש משפחה זו היא מיוסדת על אהבה. ואפילו במובן האינטימי התורה אינה חוסכת את מילותיה – 'והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו'. כי יצחק הוא בן אברהם, איש האהבה והחסד. אברהם הוליד את יצחק, ובזה הוריש אהבה לבן המזוהה יותר מכולם עם גבורה ודין. המושגים של אהבה ושנאה נוכחים מאוד אצלו, וכאשר באים אבימלך ופיכל לעשות ברית שלום איתו, הוא אמר – 'אתם שנאתם אותי'. הוא איננו יכול לשחק משחק, וניגש ישר לנקודה המציקה לו. והבארות שהוא חופר מבטאים זאת, מוציאים מים עמוקים מתוך אדמת הקושי. 'שטנה', 'עשק', הם לא רק שמות של בארות אלא תיאורים שהרגשות העמוקים אותם הוא חווה בהקשרם. ומתוכם הוא מוציא עוד ועוד מים. ברחובות כבר נפתח הלב בצורה אחרת, ובסוף הוא מגלה באר אחרת במקום הראשון שבו חפר אברהם אביו – באר שבע. אבל את שם הבאר החדשה שהוא מוצא שם הוא שומר עד אחרי שהוא יעשה ברית עם אבימלך, ברית שהתגברה על השנאה ומחפשת טוב. ואז הוא קורא לבאר 'שבעה' – ורש"י מדגיש שהוא קורה לה כך על שם הברית. יש משהו בחוויית הברית הזו שפותחת לו את הלב, והוא רואה בה השלמה של שבע הבארות. ומתוך האהבה העזה הנושבת בבית, רבקה בטוחה שעשו ישכח בסוף את שנאתו, ויצחק מוכן לאהוב אותו ולברך אותו למרות שמעשיו עושים מורת רוח. ולרגע קט נראה שעשו עצמו מתעורר – אחרי כל הסיפור הסוער במשפחה יעקב יוצא לדרך ויעקב איננו כועס עליו אלא מברך אותו. ועשו קולט פתאום שיש משהו במעשיו שפגע באביו – הנשים שהוא בחר להינשא אליהם ועבודת האלילים שלהם. והוא מחפש תיקון, והולך להתחתן עם בת ישמעאל. וגם אם נאמר שבסופו של דבר זה איננו תיקון אלא בלגן נוסף, ניכר ממילות התורה שהתעורר בו משהו. ואולי בסוף, אחרי המסע הגדול, אולי זה מה שמוביל אותו לחבק ולנשק את יעקב, למרות כל השנאה והכעס. וידוע לי שיש הרבה מדרשים בנושא, ועשו לא מצטייר טוב. אבל הולך אני עם הבטחתה של רבקה, ובדיבורו של רבי שמעון בר יוחאי – 'הלכה עשו שונא ליעקב, אך ברגע זה נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו'. ואחרי אותו הרגע לא נראה שהוא ממשיך באיבה הגדולה. במלים אחרות, הצוואה הגדולה שקיבלנו מיצחק ומרבקה – יש כוח גדול ועצום לאהבה, ולאמונה הצומחת ממנה. בדרך הארוכה אותה התווה הקב"ה לרבקה: 'ולאם מלאם יאמץ' וכל המאבקים הנובעים מ'ברכה' זו, בקושי הגדול שנובע מברכתו של יצחק אל עשו: "על חרבך תחיה", בסיפור בן אלפי השנים שבהם עם ישראל חוטף ונפגע וקם ונופל וקם שוב - בכל אלה נושבת אהבה חזקה שמחזיקה אותנו, נותנת בנו כוח אין סופי ותקוה למרות הכל. וכמו יצחק ורבקה, שאחרי עשרים שנה עדיין יושבים בחדר אחד מול השנייה ומתפללים לה' שיפתח את רחמה ותלד, וכמו תפלתה של רבקה בעת קושי ההריון, מקבלים אנו מהם כוח חזק ומתמשך להמשיך לקוות, להתפלל, ולחלום על אף כל הכאבים והמהמורות, על אף כל הכשלונות, על אף הטעויות והאכזבות. עדיין הולכים אנו לדרוש את ה', להיעתר לו ולהאמין שבסוף נקבל תשובה, בסוף נקבל דרך שלמה. וגם אם הדרך תדרוש מאיתנו דברים שלא ידענו, דברים שעלולים להביא עלינו קללה, ומעשים שלא רצינו לעשות, עדיין אהבתה של רבקה נושבת בנו 'עלי קללתך בני', ומחזקת אותנו להמשיך בדרך למען נבורך ונזכה לשלום אמיתי. ודברים אלה נכנסים עמוק בליבי, דווקא בעת שנדרשים אנו למלחמה מוכרחת, ובעת הקריאה להתמודד עם מה שלא רצינו להתמודד איתו. וגם כאשר אנו מחוייבים לעמוד באי נוחות ולקבל החלטות קשות גורליות, מחפש אני ומתחנן לאהבתם הגדולה של יצחק ורבקה החולמים, אבא ואמא אמיתיים שחיפשו דרך לחזק את ילדיהם – האחד גם כאשר הוא פחד, והשני גם כאשר הוא נפל מהדרך. ראו בהם סיפור גדול של פוטנציאל, של כוחות שלא מתגלים, ובתפילה גדולה, באהבה גדולה, ובאומץ רב מסרו את עצמם להאמין בהם. ומקבל אני כוח מיצחק גם כאשר גילה את מציאות שהיתה נסתרת ממנו, והוא נחרד חרדה גדולה, ואף על פי כן אמר – 'גם ברוך יהיה'. ומצא הוא בתוכו עוד ברכה אחת לעשו, אבל בשורש תיקונו של עשו תלוי דווקא בנבואתה של רבקה – 'ורב יעבוד צעיר'. ולמרות שאין לי סיכוי לדעת מאין הכוח הזה נשאב, יודע אני שהתורה לימדה אותי את הסיפור כדי שגם אני, גם אנחנו נדלה מכוח עצום זה, ונמשיך להאמין ולחתור לטוב על אף הכל. שגם אנחנו נשכיל לעשות את המסע הארוך, בגלל האהבה והמסירות והלב הגדול של אבא ואמא שלנו – יצחק ורבקה. ואם לפחות נתחיל ככה להיות עם ילדינו, לתת להם כוח, להאמין בהם, לדעת שיש משהו חזק בהם שיכול להתגלות במוקדם או במאוחר, ונעניק להם אפילו קצת מן האהבה הגדולה, ונרעיף בשבילם הרבה תפילות ועתירות – הרי שנהיה אנחנו וילדינו הולכים בדרך אבא ואמא, ונזכה לכל הברכות והישועות במהרה בימינו.

שבת שלום

רז