אהבה חקוקה

פרשת הברכות והקללות שאנו קוראים השבת, איך שסדרו לנו את זמני קריאת הפרשות, או בקביעתו של עזרא הסופר שלפחות את הפרשה הזו צריך לקרוא סמוך לשבועות, כתובה בצורה שירתית. לברכות יש משקל וקצב מסויים, ובקללות יש אפילו פזמון שחוזר על עצמו ארבע פעמים (ויסרתי אתכם שבע כחטאותיכם). נראה שלמרות שהנושא – ברית התורה וקבלתה עם כל השלכותיה – הוא כבד וגדול, צורת הביטוי נותנת לסיפור מימד שאפשר לגעת בו, להקשיב לו, להתחבר בו מעבר למשמעותו המילולית. יש כאן סוג של שיר, של פואטיקה. אפשר כבר להרגיש, אפילו בעומק הקושי והכאב של הקללות, שלכל הסיפור יש יעד, יש סוף טוב ומטרה – 'אז תרץ הארץ את שבתותיה' – גם הוא סוג של פזמון בשני 'הבתים' האחרונים.

ויש משהו בתנועה זו, המזכירה את פיוטי הקינות והסליחות, שמחברת אותנו אפילו בפחדים והדינים הגדולים, אל השירה הגואלת. מתחת ל'אף אני אלך עמם בקרי' הנשמע שוב ושוב, יש תחושה שמשהו מעבר למילולי קורה. ואם יש כאן שיר, יש כאן אהבה. כמו שנאמר בסוף התוכחה – "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור...ואף בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם." כל היסורים האלה, ויש בהם קשים מאוד, הם ייסורי אהבה.

וכמו שבספירת העומר, בכל הימים אנו בתוך הספירה, גם אם יש בתוכם ימי דין ואבל, ובסופם – ביום החמישים – יהיה חיבור חדש ותורה חדשה, כך גם כל סיפור הגלות והייסורים שלנו הוא בתוך מסגרת של מהלך של תיקון העם והארץ. אמנם יש ייסורי 'שבע על חטאותיכם', אולי אפילו שבע פעמים, אך בסוף ייכנע הלב, הארץ תתרצה ותהיה הרגשת זכרון. בסוף הרפואה הקשה יהיה יובל, תהיה חזרה לארץ, ונרגיש את קשר הזכרון והקרבה עם בוראנו האהוב.

הבנה זו, מלים אלו נכתבים לא בהתעלמות מקושי הייסורים – לא הכתובות ולא המוחשות על בשרינו – אלא בתור הקשבה לעומק הסיפור של בחקתי החקוק על לבינו. חווינו לא פעם את החרב הנוקמת נקם ברית שגרמה לשכול והכרתת בנינו ובנותינו, ידענו את הבהלה והמנוסה, אך ידענו גם את הפניה אלינו, את הריבוי והגשם ועדיין חולמים אנו על הברכה המוסברת ברש"י – 'אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תזדעזעו ממני'.

מסיימים אנו ספר ויקרא, שעניינו הקרבה והאינטימיות שלנו עם ה' במשכן. ידועה לנו דרישת האינטימיות הזו – קדושים תהיו, מקראי קודש, ומצוות שורשיות שבעבירה עליהם תקיא הארץ אותנו חס ושלום, אך דרישה זו רק מגבירה את הברית בינינו, בידיעה שהעוצמה מלמדת על שלהבת אהבה עמוקה משולשת בין ה', עם ישראל וארץ ישראל.

מציאותה של האחרונה בכל הפרשות האחרונות מחזקת את התחושה שארץ ישראל היא ישות, מהות, נשמה החבוקה איתנו לטוב ולקושי. אוהבים אנו אותה אהבת נפש, והיא אוהבת אותנו, אך כמו אשה אמיתית היא גם דורשת את נאמנותנו ותשומת ליבנו. ודרישה זו שוב נותנת לנו את תחושת השייכות והקירבה. ובעומק גלותינו, אם היינו יודעים שהיא מקבלת את כל השבתות שהיינו חייבים לה, ואז תהיה מוכנה שוב לקבלינו אליה, היתה ידיעה זו מקלה על קושי הגלות. בסוף ה' זוכר אותנו, את אבותינו, ואותה.

ובמחשבה זו אני מתמלא תקווה, ותפילה. מלא רצון מרגיש אני לחוות שוב את הקירבה הזו, כעם, כנשמה. מבקש אני, מבקשים אנחנו להרגיש שוב את החקיקה של בחקתי, את הידיעה שהברכות והקללות רק סימן הם על עצם הקשר, על עצם האהבה. ולו היינו יכולים להרגיש זאת לרגע קט, כל הייסורים היו נמתקים בשורשם, והיינו יכולים לעבור הלאה אל מקום המקדש ומציאותו. 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש' – זו האמירה הנאמרת על הקדשת נדבות קרבן למקדש, משמעותה גם כוללת את הקשר המשולש בינינו לבין הקב"ה לבין הארץ. אי אפשר להחליף את ההתקשרות הזו, וכל נסיון רק יוליד עוד ועוד ביטויי קודש ואהבה.

ובתפילה ותקווה זו פותח אני את לבי ואוזניי לשמוע באמת את האהבה הטבועה בפרשה זו, ונזכה מהרה לאותם מלים הנהוגות להיאמר בסיומה – 'חזק חזק ונתחזק.'

שבת שלום

רז